סדר ליל ט"ו בשבט אצל המקובלים

שורש "תיקון ליל ט"ו בשבט"

סדר ליל ט"ו בשבט הוא חדש יחסית, פחות מ-400 שנה, אך את הדחיפה לכך נתנו המקובלים כמו ר' יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך', ור' שלמה אלקבץ, מחבר "לכה דודי" שהיו מצאצאי מגורשי ספרד.

הם הגיעו לצפת ופגשו כאן את האר"י הקדוש, וביחד עם מקובלים נוספים חוללו מהפכה מחשבתית ביהדות. הם חידשו את משמעותם של החגים, והנהיגו 'תיקונים' למיניהם כמו 'תיקון' ליל שביעי של פסח, 'תיקון' ליל שבועות ועוד; ובמרכז כל ה'תיקונים' עמדו לימוד משותף וקריאה במקורות המסורתיים השונים; אלא של'תיקון ט"ו בשבט' נוספו עניינים נוספים. מתוך שאיפה לחדש את הקשר בין הארץ ויושביה, ולהביא לאיחוד בגוף וברוח של העם, שרחק במשך דורות מאדמתו, עם הטבע – ההרים, הגבעות ושדות ארץ ישראל – הם בחרו בט"ו בשבט לחדש בו שאיפה זו.

כשהם ראו במו עיניהם את פריחת הטבע ותנובת השדה, הם הרגישו שא"י מלבלבת לכבודם, והצמיחה בטבע היא השמחה של שיבת ציון, מעין "ראשית צמיחת גאולתנו". פסוקים כמו: 'יציץ ופרח ישראל', 'הבאים ישרש יעקב', 'אשתך כגפן פוריה', 'נצר מטעי מעשה ידי להתפאר' 'ונטעתים על אדמתם', 'חבצלת השרון שושנת העמקים' – ועוד ועוד – הרגישו שהקב"ה נוטע אותנו נטיעה חדשה ונצחית, וממילא הפשילו שרווליהם "לעובדה ולשמרה".

תלמידיהם המשיכו את רעיון שמחת האילנות וההידבקות באדמת ארץ ישראל על ידי אכילת פירותיה ושתיית פרי גפנה. ט"ו בשבט וראש השנה שהיה בימי חז"ל קו מפריד בין שנות מס למעשר האילן נחוג אצל המקובלים באכילת פירות, בשתיית יין ובעיסוק בדברי תורה, משנה וזוהר אודות טבע א"י, וקראו לו סדר ליל שמחת האילנות.

הם נהגו לאכול 30 מיני פירות משלושה סוגי שונים שהם סמל לשלושה עולמות רוחניים: עולם העשייה - פירות הנאכלים ללא הקליפה כמו אגוזים, רימונים ושקדים; עולם היצירה - פירות הנאכלים ללא הגלעין כמו זיתים, תמרים ומשמשים, ועולם הבריאה המייצג את מושג "יש מאין" - פירות הנאכלים בשלמותם ואין בהם פסולת כמו ענבים, תאנים, חרובים ותפוחים.

הנרות דלקו, השולחנות כוסו במפות לבנות עטורות בענפי הדסים, פרחים וצמחים, ומבושמות במי ורדים. ועל השולחנות - כדי יין; משני סוגים: יין אדום ויין לבן. ומזגו 4 כוסות יין, כאילו היה זה ליל-הסדר, שהרי ראו עצמם כיוצאי מצרים הכובשים את הארץ מחדש. והיין היה לבן ואדום - הלבן המייצג את מצב העצים בשלכת, בסתיו ובחורף, ויין אדום - אות המבשר את התעוררות הצומח, לפריחה ולגידול לקראת האביב.

לכן אין זה פלא שכתבי האר"י, שאותם העלה על הכתוב תלמידו המובהק ר' חיים ויטאל, נקראים "עץ חיים". חשיבות מרובה ייחסו לברכות שמברכים – ברכה פירושה 'תוספת וריבוי', הפסוק "וברך את לחמך" משמעו לקבל שפע עליון, מעין 'ברכת ה' היא תעשיר'; ועוד מסבירים שהפועל לברך מקורו בפעולה חקלאית של הַבְרָכָה. הַבְרָכָה - היא לקיחת ענף מעץ בוגר, וממנו אנו מצמיחים אילן נוסף. הוספה וריבוי, מעין ברֵיכה מלאה מים.

התפשטות המנהג

סדר ליל ט"ו בשבט הלך והתפשט בתפוצות ישראל. יחד עם תורת הקבלה הגיע הסדר לארצות גולת ספרד השונות, ויחד עם תורת החסידות הגיע גם לארצות אשכנז. ובתקופתנו יותר ויותר ישראלים, לצד הנטיעות והטיולים, יושבים סביב השולחן, קוראים בהגדה מיוחדת לחג, אוכלים מפרי הארץ. שותים יין ושרים משירי החג. שירים כמו: בארץ אהבתי השקד פורח, עץ הרימון נתן ריחו, קום והתהלך בארץ ועוד רבים אחרים מושרים בכיף בליל ט"ו בשבט. הנה כי כן, אנחנו מתחברים למקובלים באהבת א"י לא רק עם הלב והרגליים אלא גם עם הראש והספר.

במזרח אירופה נקרא יום אכילת הפירות מארץ ישראל 'חאמישוסר' – היא המילה חמישה עשר - טי"ת וא"ו, ט"ו בשבט, ובו אכלו פירות יבשים הגדלים בארץ ישראל, כגון: חרובים, תמרים, תאנים, צימוקים ושקדים, והם הפכו למקור כיסופים לציון.

שלג על עירי

כולנו מכירים את שירה של נעמי שמר "שלג על עירי", אך ביסודו הוא נקרא "פירות חמישה עשר", באשר הוא מתאר את הגעגועים לא"י של היושבים בגלות והטועמים מפירות ארץ ישראל – "התמר, דבש התאנה, מֶתֶק החרוב, תפוח הזהב, ובתוך הפרי כל געגועיי". הבה נשיר את השיר הנפלא הזה:

שלג על עירי כל הלילה נח

אל ארצות החום אהובי הלך,

שלג על עירי והלילה קר

מארצות החום לי יביא תמר.

דבש התאנה, מתק החרוב

ואורחת גמלים עמוסי כל טוב

הֵנָה שׁוֹב יָשׁוּב שמש לבבי

ומשם תפוח זהב יביא.

שלג על עירי נח כמו טלית

מארצות החום מה הבאת לי?

שלג על עירי שלג על פני

ובתוך הפרי כל געגועיי.