על קצה הלשון - משה אוסי

פסיפס של צבעים בִגְוונים שונים, עושר, פאר והדר וּמשתאות לרוב מעטרים את מגילת אסתר. ננסה להסביר את הפסוק ה'צבעוני' הבא: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת" (א' ו'). חוּר במשתה היו וילונות ויריעות עשויים חוּר, אריג פשתים לבן. בהמשך העלילה יוצא מרדכי "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר"– בגד חוּר, לבן הוא לבושו של האציל, "בן החורין", ומכאן גם 'הפנים החיוורים' כי גוֹנם הופך לבן (ובארמית "חֲמַר חִוָּר"=יין לבן, ובערבית "אדמת חוַָּארה=לבנה, חומה). כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת הכרפס הוא אריג עשוי צמר גפן, וצבע התכלת הוא גָוון בין ירוק לכחול. בּוּץ וכל הנזכר לעיל "אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ" – היריעות היו אחוזות, תלויות בַחבלים העשויים 'בוּץ' שהוא פשתן לבן. הבֵיצה באה שהשורש 'בוּץ' , וכך בערבית 'בֵּיצ'א' הנקראת על שם לובן קליפתה, ובארמית 'בוצינא'=נר,...