על קצה הלשון - משה אוסי

רק בִמקומות מעטים בַתנ"ך נמצא הביטוי "חג הפסח" כַמקובל בימינו. בדרך כלל 'פֶסח' היא כינוי לַקרבן או לַצאן שהיה נשחט בְערב החג וְנֶאכל בליל הֶחג. "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח", כתוב בְספר שמות, ואחר כך: "וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח".  הפועל 'פסַח' קרוב לפועל 'פסע' ומשמעותו דילג וקפץ: "וְרָאָה אֶת-הַדָּם.. וּפָסַח ה' עַל-הַפֶּתַח". כך ניצלו בני ישראל ממכת הבכורות. מפורסם הביטוי 'לפסוח על שתי הסעִפּים' המוזכר במעשה אליהו בהר הכרמל. על "שתי הסעפים" תוכלו לקרוא בהרחבה בשבוע הבא. נֹאמר רק שסעֵף הוא מחשבה, והפוסח על שתי הסעפים מדלג ממחשבה למחשבה. אליהו מדמה את עם ישראל לַציפור המדלגת בין שני ענפים, ואינה יכולה להכריע מיהו האלוהים האמיתי. מכאן גם המילה פיסח - נְכה רגליים, שהליכתו איננה רצופה. משמעות נוספת של 'לפסוח' היא להציל ולחוס: את הפסוק "וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם", מתרגם אונקלוס לָארמית: 'ואֵיחוֹס עלֵיכון'