צבעים וגוונים במגילת אסתר

פסיפס של צבעים בִגְוונים שונים, עושר, פאר והדר וּמשתאות לרוב מעטרים את מגילת אסתר.

ננסה להסביר את הפסוק ה'צבעוני' הבא: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת" (א' ו').

חוּר

במשתה היו וילונות ויריעות עשויים חוּר, אריג פשתים לבן. בהמשך העלילה יוצא מרדכי "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר"– בגד חוּר, לבן הוא לבושו של האציל, "בן החורין", ומכאן גם 'הפנים החיוורים' כי גוֹנם הופך לבן (ובארמית "חֲמַר חִוָּר"=יין לבן, ובערבית "אדמת חוַָּארה=לבנה, חומה).

כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת

הכרפס הוא אריג עשוי צמר גפן, וצבע התכלת הוא גָוון בין ירוק לכחול.

בּוּץ

וכל הנזכר לעיל "אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ" – היריעות היו אחוזות, תלויות בַחבלים העשויים 'בוּץ' שהוא פשתן לבן. הבֵיצה באה שהשורש 'בוּץ' , וכך בערבית 'בֵּיצ'א' הנקראת על שם לובן קליפתה, ובארמית 'בוצינא'=נר, ע"ש לובן הלהבה). החבלים היו קשורים בִגלילי כסף, במוטות עגולים.

עמודי שֵׁשׁ

'שֵׁשׁ' הוא השיִש.

מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף

בימים ההם לא ישבו לסעוד סביב שולחנות אלא הֵסֵבּו על המיטות, ולמנהג הזה יש זכר בַּהֲסַבָּה של ליל הסדר, וכן אסתר שהֵסֵבָּה על המיטה, כשהמן כורע לרגלי המיטה לבקש על נפשו.

רִצְפַת בַּהַט וְדַר וְסֹחָרֶת

מיטות הזהב והכסף עמדו על אבנים יקרות שהיו משובצות על הרצפה. האבנים "בַּהַט, וְדַר וְסֹחָרֶת" – הן מילים יחידאיות בתנ"ך. יש המשערים ש'בַּהַט' הוא הנקרא 'אָלַבַּסְטֶר' העשוי מגבס ומקלציט, ומתכונותיו שהוא שקוף למחצה ומשתמשים בו כִשְמשות לְחלונות וּכְאבן לקישוט.

לעניות דעתי המילה בהט' היא וָרִיאַנְט, צורה משנית של ה'בוּץ' – ו' וה' מתחלפות, כמו "מוהֵל/למול", וכן ט/צ, כמו "קיץ/קיטנה, נצַר/נטַר.

אם כך, ראינו בפסוק ארבעה גְוונים שונים של לבן: כרפס, חוּר, בוּץ וּבהט. "וְדַר וְסֹחָרֶת" – 'דַר' – אולי צדפים, ועפ"י הערבית היא פנינה, 'וְסֹחָרֶת' – עם חילופי ס/ש נקבל שיִש בצבע שחור.

חג פורים צבעוני שמח!