הקַרְנָבָל והעַדְלֹאיָדַע

קַרְנָבָל

קַרְנָבָל הוא פסטיבל תחפושות וריקודים בהשתתפות ערה של הקהל. קרנבלים לרוב מלוּוים בתהלוכה עם להטוטי קרקס.

שורשי הקרנבל בנצרות והמילה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר" (מלטינית = carni בשר, = vale פרידה). באירופה נהגו הנוצרים הקתולים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו. לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה וחטאים, והתלוו במסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות. הקרנבל הציב אלטרנטיבה פרועה ומשוחררת מול מוקדי הכוח של הכנסייה והאריסטוקרטיה שהפכו ליעד של בוז, לעג ופרודיה, והאדם הפשוט הפך למרכז הבמה, כשהוא פורץ כל גדרות. הקרנבל עבר לארצות דרום אמריקה, והמפורסם שבהם נערך בברזיל במשך ארבעה ימים.

העַדְלֹאיָדַע

העַדְלֹאיָדַע – קרנבל הפורים שראשיתו בראשית ימי תל אביב, היה לאירוע המוני בתקופת היישוב וחוּדש בימי המדינה.

''פורה, אסתורת וצהלולה'' הוצעו בתחרות למתן שם לתהלוכת הקרנבל בפורים בשנת 1932. מתוך כ‑300 הצעות שהוגשו נבחרה הצעתו של הסופר י"ד ברקוביץ – 'עדלאידע', על פי אמרתו של רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, דף ז') – חייב אדם לשתות יין ולהתבסם עד שלא יֵדע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

הרמב"ם כותב נגד השכרות, והוא מסביר את האמרה בכך שישתה מעט עד שירגיש כבד ועייף, גם כדי להוסיף שמחה וגם שזה יגרום לו לישון, וממילא בשינה לא ידע להבחין בין לבין. ומוסיף רבי מנחם המאירי (מחכמי פרובנס, המאה ה-13): "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתייה עד שלא יחסר שום דבר. ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים.

והנה ההבדל על רגל אחת בינינו לבינם.