ארשת שפתיים

"אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵינוּ יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ" - כך פותח פיוט קצר זה הנהוג לאמרו אצל עדות אשכנז במהלכה של תפילת המוסף של שני ימי ראש השנה. הביטוי הוא יחידאי בתנ"ך ונמצא בתהילים (כ"א ג'): "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל-מָנַעְתָּ סֶּלָה".

השורש אר"ש נמצא באכדית ומשמעו: תביעה ודרישה, וכן בארמית: 'ארשתא' (בבא בתרא נ"ח) = תביעת חוב; וכן בתרגום הפס': "כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה" (דב' כ"ד י') = ארי תרשי בחברך רְשו. ומשורש זה רָשות, פקידי השלטון התובעים לדין, וכן הרשאה=כוח ורְשות, וממנו יצרנו את ה'רשיון'.

בשיכול אותיות 'שרי' בארמית=מותר, פתור, פתוח, חופשי (ומכאן 'שרוי'=נמצא חופשי במרחב – "ונהורא עמו שרא" – והאור נמצא, שרוי עמו, דניאל ב' כ"ב); ובערבית 'אִשְתרא=קנה, הפך לו החפץ למותר', ל'חופשי' כי שילם תמורתו.

ולפי זה פירוש הביטוי 'ארשת שפתיו' יהיה: בקשתו שביטא בשפתיו. ועפ"י הכתוב הזה נוסד הפיוט בראש השנה 'ארשת שפתינו' (דומה ל- "ה' שפתי תפתח..."), ומהפיוט חדרה המלה 'ארשת' אל לשוננו כיום, אם כי במשמעות שונה: הגה, ביטוי, ובייחוד בשימוש 'ארשת פנים'=הבעה ומראה.